<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קנ"ו</h1>
<h2>דף כט.</h2>
ולענין פדיון אם יש במחובר אם לא. תניא בתוספתא דמעשר שני [פ"ה הי"א] כרם רבעי בית שמאי אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותו במחובר. והרמב"ם ז"ל כן כתב [מעשר שני פ"ט ה"ב], ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני, ואין מעשר במחובר. ורבינו שמשון ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו [מעשר שני פ"ה מ"ד], שאי אפשר לפרש דהוי טעמא משום דילפינן קדש קדש ממעשר ואין מעשר במחובר, משום דבפרק מרובה [ב"ק ס"ט ע"א] משמע דפדיון במחובר מועיל דבר תורה, דאמרינן התם אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, ואקשינן עלה מדתנן בפרק כרם רבעי הצנועין מניחים המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו, ופרקינן לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט, כלומר דקודם לקיטה היו הצנועים פודין ולא אחר לקיטה שכבר זכו בהם אחרים ולא היה כח ביד הבעלים לחלל, עד כאן. ומכאן קשה ודאי לדברי הרמב"ם ז"ל, ואף על גב דאסקינן התם אלא לעולם כל הנלקט, מכל מקום לאו מכח קושיא זו שאין פודין נטע רבעי במחובר חזר בו, אלא דבכדי לא משבשינן [לישנא דמתניתין כיון דסוף סוף לא מצית מוקמת לה כר' יוחנן ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח], וכיון שכן ממאי דמתרצינן מעיקרא ואמרינן אימא כל המתלקט שמעינן דמדאורייתא אית ליה פדיון אפילו במחובר. ועוד אני תמה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב עוד [שם ה"ז], והצנועים היו מניחים המעות בשעת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות נטע רבעי יהא מחולל על מעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שביארנו עכ"ל. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כרבי יוחנן [ב"ק שם] דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. ואף על גב דמתניתין דצנועים קתני הנלקט, אנן לא קיימא לן כההיא סתמא אלא כסתמא אחרינא [שם ס"ב ע"ב] דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, וכדמסייע ליה [שם ס"ט ע"ב] קרא ואיש כי יקדיש ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.
ואולי דעת הרב ז"ל, דשאני נטע רבעי דכיון דממון גבוה הוא ואפילו הכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לאחוליה, משום הכי לא איכפת לן ביה אי מחיל ליה ואפילו כי ליתיה ברשותיה, דסוף סוף אפילו כי איתיה ברשותיה לאו דיליה הוא ואפילו הכי מצי מחיל ליה, וכדאמר רבא התם בפרק מרובה [שם ס"ט ע"ב] אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא מאן תנא צנועין רבי מאיר היא לאו מי אמר רבי מאיר מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי קדש קדש יליף ממעשר מה קדש דכתיב גבי מעשר אף על גב דממון גבוה הוא לעניין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אף על גב דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה הלכך אף על גב דליתיה ברשותיה מצי מחיל דהא כי איתיה ברשותיה לאו דידיה הוא ומצי מחיל. והא ליתא דהא רבא לא פליג אדרבי יוחנן אלא אי לאו דאמר רבי יוחנן אמר, אבל השתא דאמרה ר' יוחנן ליתא להאי טעמא, וכיון שכן הוא דצנועים ליתא כלל, דאי אמר כל הנלקט לא הוי פדיון דלאו ברשותיה הוא וכדרבי יוחנן, ואי אמר כל המתלקט לא אפשר משום דבדאורייתא אין ברירה, ולא ידענא לה פתר להא דצנועים לפסק הלכה. ומכל מקום לענין מחובר קשיא לן שמעתתא דמרובה אמאי דתניא בתוספתא, ומעשים בכל יום דפודין אפילו במחובר, [ואף מדברי רב אחא ז"ל בשאלתות שלו נראה כן שפודין אפילו במחובר]. ועם מה שפרש רבינו שמשון ז"ל נתיישב לי הכל, שהוא ז"ל פירש דהא דאין פודין במחובר טעמא לפי שאינם בקיאים בשומא בעודו במחובר, מידי דהוה אענבים לבית שמאי. והא דמחללין במחובר גבי צנועים, התם תקנתא עביד שלא יכשלו. וזה נכון. ומכלל דבריו בזמן הזה שאין מדקדקים בשויו אלא כשמואל [ערכין כ"ט ע"א] דאמר אם חללו על שוה פרוטה מחולל, הלכך מוקמינן ליה אדינא דאורייתא ואפילו במחובר שפיר דמי.
